עדי בצלאל
מטפלת באמצעות אמנות
פסיכותרפיסטית אקזיסטנציאליסטית
Section Title
This is a Paragraph. Click on "Edit Text" or double click on the text box to start editing the content and make sure to add any relevant details or information that you want to share with your visitors.
המטפלת הפצועה
עדי בצלאל
אוצרת: טל פרנקל אלרואי2 בספטמבר — 2 בדצמבר,
2023תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ [תהלים מ"ב, ח']
בתערוכה מוצגות עבודות ציור וצילום על נייר חשוף. עדי בצלאל, צלמת, ציירת ומטפלת באמנות, כורכת יחדיו שני מדיומים, שלכאורה מתחרים זה בזה, והופכת את היוצרות. היא ממקמת את הצילום, שמבחינה היסטורית התפתח מתוך הציור, כנקודת ראשית למעשה הציור שלה, ומשתמשת בגואש כמדיום רגיש לפיתוח תצלומי טבע דומם. בצלאל מטפלת בדימויים המצולמים כמו בפצע פתוח, מרפאת אותם באמצעות ציור תמים למראה."המטפלת הפצועה" הוא מושג מפתח בתיאוריה הפסיכואנליטית של קרל גוסטב יונג (Jung). חשיבותו טמונה בהבנה, שהמטפלת מרפאת את פצעו של המטופל מתוך הזדהות ובאמצעות מגע בפצע שלה עצמה. הפסיכולוגית היונגיאנית רות נצר מציעה להתבונן גם בדמות האמנית כבדמות מטפלת פצועה. על פי גישתה, עבודת האמנות – כפעולה וכמושא התבוננות – מהדהדת הן את פצעי האמנית והן את פצעי הצופה, ומאפשרת ריפוי לשניהם. הפסיכולוג ג'יימס הילמן (Hillman) מתייחס לפצע ולריפוי כפעולה אחת. מכאן שעבודת האמנות היא הפצע והריפוי גם יחד.המעשה האמנותי, כפצע וכריפוי, מאפיין את החיבור בין הציור לצילום בעבודות המוצגות בתערוכה. ציור הגואש, בחומריותו ובגופו הסמיך, מהדהד את התצלום כסוג של עבר רדום, ומעיר אותו מקיפאונו המרוחק. המכחול, בתנועתו הרכה, מנשים את האובייקט, שאותו הוא מבקש לברר ולפענח. פעולת ההעתקה, כפעולה דיאלקטית, מערסלת את הדימוי החד שנלכד במצלמה. הציור גואל את הזיכרון הארכיטיפי מעברו הדומם – מִצבור אבנים, פרפר מת, שבשבת או שער של בית – טובל אותו ברקע חלומי, דמיוני ומשחרר. בתהליך הריפוי משיב הציור לצילום את ההילה שלו: הוא מאיר אותו באלומות אור, עוטף אותו ברוח מטאפיזית ומגשים אותו בממד אחר. פעולת הריפוי נחשפת כפעולה ארס-פואטית. תשוקת האמנית לאחות את הקרע הפורמלי בין המדיומים היא כאב אישי של מי שלכודה בתוך הפצע המפצל הזה.
טל פרנקל אלרואי
טיפולוגיות צילומיות הינו ספר המאגד כעשרים שנות צילום של האמנית עדי בצלאל: צלמת, ציירת, פסיכותרפיסטית ומטפלת באמצעות אמנות. עדי בוגרת תוכנית העמיתים של עלמא (2015).בהשתתפות:טלי בצלאל שושני: מורת דרך, זמרת ושחקניתד”ר טל פרנקל אלרואי: אוצרת, חוקרת ומרצהדברי היוצרת: עדי בצלאל.פתיחת דלתות בשעה 19:00, תחילת הערב בשעה 19:30. כתובת: עלמא- בית לתרבות עברית, רחוב שד”ל 6 פינת רוטשילד 42 תל אביב. סביב חניונים רבים.
איים של שקט
עדי בצלאל
יש משהו בנסיעה למדבר או לארץ זרה שמפסיק בו הרעש הרגיל ומתחיל סאונד אחר, שקט יותר ודחוס יותר. מרחב שאני לא שולטת בו. בנסיעה למדבר אולי האדם סלל את הכביש ואת הדרך והציב שילוט שנותן הכוונה כלשהי, אבל קילומטרים ארוכים אפשר לנסוע לתוך מקום פראי וצחיח מבלי לפגוש דבר מוכר. בסופו של דבר מגיעים לנווה מדבר כלשהו כיוון שהוא מזכיר לנו דבר מה עמום ומאפשר לנו סוג של אחיזה מדומה. האוויר שם עומד דחוס אך גם פתוח, והמרחבים סופיים ואינסופיים. הנפש נפתחת ויש מקום להכיל מכל וכל אך יחד עם זאת התודעה מאוד ממוקדת.
בעבודות שלי אני מחפשת אחר המקום הזה ומוצאת אותו בעיקר בשני מצבים: תצלומי אובייקטים בעלי משמעות סמלית, ומרחבי נוף פתוחים. האובייקטים מטרידים או מעבירים מידע מלנכולי ובדרך כלל מוגדלים בכך שתופסים את המרב של הקומפוזיציה הממורכזת. הנופים, שלעיתים אף הם אובייקטים, הופכים לכמעט מופשטים וללא קצוות. דימוים שהוקפאו לתצורת זמן אחרת, אל מחוץ לציוויליזציה האנושית לעבר מרחב אחר קמאי ואינסופי..
השקט, מאפשר את הנפילה, החקירה וההבנה של מרחבי הנפש שלי כאמנית, כיוצרת וכאדם. שקט נוכח וכמעט רועש. שקט לא מתפשר שמאפשר התבוננות פנימית אינטנסיבית.
כל תצלום לקוח ממקום אחר ומחוויה אחרת, כשמתצלום לתצלום אני ממשיכה לבנות ולהרחיב שפה אינדקסאלית המציגה את אותו מצב צבירה אך עם אנרגיה אחרת. הדימויים לקוחים מהסביבה המקיפה אותי וממראות שאני פוגשת בדרך למדבר וחזרה. זהו ריבוי שנותן תוקף לאותו שקט חודרני שמאפשר לי להתבונן פנימה לתוך עצמי.
טקסט שנכתב עבור כתב עת מקוון "הפרוטוקולים של בצלאל. לטקסט המלא כולל היצירות ניתן ללחוץ כאן: