הילדה הפנימית יודעת הכי טוב

שנה אחת כשהייתי בבית הספר היסודי, שלחו אותי לקייטנה אחרת. עד אז כל הקייטנות שהלכתי אליהן, הרגישו לי קצת כמו סתימת חור: הגיע החופש שכל כך חיכינו לו ואז לא הבנתי למה אני לא יכולה לנפוש בבית- במקום האהוב עליי ביותר. במקום זה אני צריכה ללכת לאיזה מקום שאני לא מכירה עם ילדים שהרבה פעמים לא הכרתי ועם צוות שבטח לא הכרתי.

אבל בקיץ הזה הדברים היו שונים. זו היתה קייטנה בבית של יאירה בחצר בית ענקית וקצת שוממה ברעננה,  ובה ניצב מבנה ישן שהיה סטודיו לאמנות. קשה לי לזכור מה בדיוק קרה שם, אבל אני זוכרת שצבענו אבנים, שהדבקנו חתיכות עץ, ציירנו ציורים ובגדול היינו חופשיים. הזיכרון הזה מלווה אותי עד היום ואפילו יש לי תמונה שצולמה בקייטנה שתואמת את הזכרון הזה. בתמונה ניתן לראות לפי העמידה שלי והבעת הפנים עד כמה אני משוחררת ובטוחה בעצמי.

כשמגיעים אליי לטיפול או לטיפול באמנות, אני מחזיקה את המקום הזה בראש. את תחושת ה"עצמי" השלם, הנינוח, החופשי והבטוח בעצמו.

אני רואה את הקליניקה/ סטודיו שלי בראש ובראשונה כהבית שלי כמטפלת, אבל מודעת גם עד כמה המקום הוא גם בית עבור המטופלים שלי. לא פלא שלא מעט אני נשאלת על ידם אם אני גרה כאן (הכוונה ממש בתוך הקליניקה).

לאחרונה אחת האמהות אמרה לי שהבת שלה שאלה אם היא יכולה לעבור לגור אצלי בקליניקה.

למה זה חשוב ומה זה אומר?

אם אני חוזרת לאותה קייטנה, יש משהו בעצמי שלנו שמחפש כל הזמן את הבית. את הבית האידיאלי, את הבית העתידי, את הבית שאנחנו רוצים לשוב אליו. בית יכול להיות גם הרגשה. כשאנחנו מרגישים בבית, או יש לומר מרגישים "בנעלי בית", אנחנו יכולים באופן לא מודע להתחבר לרצונות ולצרכים הכי עמוקים שלנו. הם כל כך עמוקים ואנחנו כל כך לא מחוברים אליהם לפעמים, שכשנפלט לנו איזה משפט הקשור אליהם אנחנו לא מבינים איך אמרנו אותו (פרוייד כבר היה עושה מטעמים).

בטיפול באמנות, קל יותר להגיע למחזות האלה, כי החומרים, היצירות, המשחקיות ועולם הפנטזייה כבר מגולמים בטיפול. ברגע שאמרנו או ציירנו או פסלנו את הצורך הנסתר הזה והוא יוצא לעולם, הדרך להפוך אותו לחלק מודע ומוחשי בחיים שלנו, או לפחות לדבר אותו, כבר סלולה ובנוייה.

כמו שקרה בקייטנה.

בציור: "אצל יאירה בקייטנה", גואש על נייר, 2025, עדי בצלאל