טנטרום גם לילדים וגם למבוגרים - איך מתמודדים

ילדה וזאבים // שמן על בד// 15*20 ס"מ// עדי בצלאל

הורות היא מלאכה מורכבת שמשתנה כל הזמן. הילד גדל אנחנו מתפתחים הכל נושם וחי כל הזמן. ברגע שהפכנו להורים עלינו להסכים לשטף החיים הזה לשטוף אותנו. לפעמים זה מרגיש יותר מידי, אבל יחד עם זה אין הפסקות. חיים. זוהי הרגשה חיה ומסעירה ומפתחת ומאוד מעייפת. ובמקביל לכל זה, יש שלבים מסויימים בגילאים המשתנים של הילד שמשיקים לנו עם ילדותנו שלנו, עם ההורות של הורנו אלינו, עם הפצעים הפתוחים שטרם נסגרו ואולי רק נחבשו ונשכחו.

התקפי זעם בגיל שנתיים עד שלוש הם עניין שבשגרה ואפילו הכרחיים להתפתחות. אבל הטנטרום (התקף זעם), של הילד יכול לעורר בנו רגשות מורכבים ועדיין מצריך להתמודד ולהגיב בו במקום. זוהי חוויה לא פשוטה בכלל, בפרט עבור הורים טריים שלא מבינים מה קרה פתאום לפעוט המתוק שלהם ולמה הוא כל כך כועס. אחת מהסיבות למשל יכולה להיות קשורה להזנה ואוכל. בגן, הילדים ממושמעים על פי רוב. חברים חוטפים להם, הם לא תמיד מקבלים את הכמות של האוכל שהם רוצים והם עדים למריבות ולהתנהגויות של ילדים אחרים. כשהם חוזרים הביתה, אחרי כל כך הרבה שעות הם רוצים להחזיר את השליטה לעצמם, הם רוצים שזה יתקבל ברוך, הם רוצים לאכול ומייד, דווקא בבית עם אמא ואבא במקום הבטוח בו הם יכולים להתנהג כפי שרצו בגן ועצרו את עצמם. הילדים שלנו חכמים מאוד, כבר בגיל כל כך צעיר הם מבינים מה אפשר לעשות איפה, היכן ועם מי. כהורים אנחנו לא יכולים לדעת מה חווה הילד בגן ולמה הוא זקוק כשאנחנו אוספים אותו, לא תמיד זה אפשרי. ואז הילד יכול להרגיש לא מובן על ידנו כי הוא מתוסכל מהציפייה והאכזבה שאנחנו ניתן לו בדיוק את מה שהוא רוצה. בתגובה הוא מגביר ומגביר את ההתנהגות המתוסכלת שלו (בכי, כעס, שכיבה על הרצפה) ואז יותר ויותר קשה להבין מה בדיוק הוא רוצה. נקודת הטנטרום היא בערך הכלי היחיד שיש לפעוט להביע את עצמו, רגע לפני שהוא מונע מעצמו ועושה שביתת אוכל/ זורק כל מה שמציעים לו.

התגובה שלנו היא משמעותית, כי בנקודה הזו אנחנו כבר לא נדע מה ההקשרים שיעשה הפעוט בראשו. אם נכעס עליו, הוא יכול לחשוב שאסור להביע רגשות והתנגדויות כי אז ההורים לא יאהבו אותו, הוא ידחיק את התחושות האלה ויהפוך לילד מרצה. הוא יכול לנסות התנהגויות אלה בסביבות אחרות ולראות כיצד המבוגרים האחרים יגיבו לכך- לדוגמא בגן. מאידך גם לרפד לילד את כל מה שהוא רוצה- כלומר לתת לו כל מה שהוא מבקש אפילו אם זה לא הגיוני באותו הרגע לא ייטיב איתו, כי בחיים לא תמיד מקבלים מה שרוצים.

בנקודה הזו, כל שאפשר וכל שצריך לעשות זה להיות איתו, לחבק ולאהוב ולומר מילים מרגיעות עד שזה עובר. מפתיע שזה עובר בדיוק כמו שזה הגיע, עם תגובה מכילה. פתאום הוא מוכן לאכול ומוכן ללכת הביתה ומוכן ללכת לגינה. ככה פתאום, כי היו איתו, כי הבינו שקשה לו ולא עזבו אותו לבד עם זה. גיל שנתיים הוא גיל שהפעוטות עדיין לא מווסתים, ופתאום הם מגלים את היכולת והכח שלהם להביע דיעה ולהשפיע-זהו גילוי מדהים, שחשוב לערך העצמי ולנפרדות. אם הורה ברגע הזה יעזוב את הפעוט לבד להירגע הוא שולח לו מסר שהוא אינו אהוב בכל תנאי, ושהוא לא יכול להביע את הדעה שלו, הוא בעצם משאיר אותו לבד עם כל הרגשות הקשים והלא מובנים ולא עוזר לו להבין את עצמו.

האחריות הזו, להתמודד עם הטנטרום בצורה מייטיבה היא עלינו. אמנם זה להיות עמוק בבוץ אבל הפירות מתוקים לעין שיעור: קשר בטוח, קרוב, והכי חשוב הילד מרגיש מובן להוריו, לסביבה ולעצמו.

עכשיו בוא נחשוב רגע, האם גם לנו זה קרה כילדים? לי אישית יש הרבה זכרונות מסבתא שלי שהיוותה חלופה הורית ברגעים בהם העוצמות שבי לא התקבלו בחיוב אצל הוריי.

ובואו נלך כמה שנים קדימה למבוגרים שאתם היום. מה קורה לכם היום כשיש לכם טנטרום? התקף זעם- כשלא הבינו אתכם? כשלא ראו אתכם? כשלא סיפקו צורך בסיסי עבורכם?כי יש לנו כאלה מלא בלי סוף, רק שאולי אנחנו לא קוראים להם בשם: חותכים אותנו בכביש, עונים לנו לא יפה, לא רואים אותנו בעבודה כפי שאנו רוצים, לא הבינו אותנו כפי שהתכוונו? מוכר?

מה אתם עושים עם ה"טנטרום" הבוגר הזה?

אולי פותחים טלפון? טלוויזיה? הולכים למקרר? מציתים סיגרייה? לא בדיוק תגובה מייטיבה. עדיף היה שנייה להתחבר פנימה ולהבין ביננו לבין עצמנו מה קרה פה ומה אנחנו מרגישים, לא?

בדיוק כך, נרצה ללמד את הילדים שלנו שכשהם מתפרקים מזעם, אנחנו ההורים נהיה הכתובת הראשונה עליה ירגישו בנוח להתפרק עליה (עד שבעתיד יצליחו לעשות זאת עם עצמם), ואנחנו נקבל, נחבק, וכך נלמד אותם לסמוך גם הלאה בחייהם על האהובים שיקיפו אותם, ובהמשך על עצמם.

אז כיצד עושים זאת? יש הרבה דרכים, הן משתנות בין אדם לאדם ובין סגנון הורות אחד למשנהו, אבל הם תמיד קשורים למקום בצורת הפעוט שלומד ההורה לחצוב בתוכו והילד מפנים זאת בתוכו לכל חייו, לטוב ולרע.

מוזמנים, להתייעץ ולפנות

עדי בצלאל, מטפלת באמצעות אמנות לילדים, נוער ומבוגרים

פסיכותרפיסטית אקזיסטנציאליסטית.