מחשבות על פרידה וסיום טיפול

כשמתחילים טיפול חדש, לא חושבים יותר מידי על סיומו. יש הרבה שאלות שנשאלות בתחילת הדרך על הסיום, אך יש עוד כזו כברת דרך לעבור שבעצם זה לא משהו שמעסיק את המיינד במיוחד, הוא עסוק בהתרגשות ובחששות של ההתחלה של הקשר.

אבל אז הוא מגיע. אולי התכוננו, פינטזנו, אפילו ייחלנו לו, אבל עדיין כשהוא מגיע קורה משהו חדש. לפעמים הוא מגיע אחרי חודשים, לפעמים שנים, לפעמים אחרי עשרות פגישות. אבל הסוף מגיע, זה בלתי נמנע. יש כל מיני סופים: כאלה שנכפים עלינו פתאום, כאלה שמתוכננים ומחושבים היטב, או פשוט סוף סופי, כי זה הזמן הנכון והבשילו התנאים- סיימנו!

כביכול זהו רגע משמח, סיימנו את הטיפול, אולי אפילו השתחררנו מעול, משבצת זמן התפנתה לנו, אין עוד את הקושי והמאמץ הרגשי שטיפול מעורר. אז למה זה עדיין כל כך קשה?

כי זה קשר. וקשר מייטיב. קשר שרואה אותך, מכיל אותך, מקבל אותך כפי שאת.ה. ובתוך הקשר הזה נמצא אדם נוסף שהפך לדמות משמעותית בחיים שלנו אם תכננו או לא. כזו שמדמיינים שיחות איתה, רוצים לספר לה אירועים משמעותיים, מדמיינים מה תגיד או איך תגיב. הקליניקה הופכת לבית, הריח, המיקום, אפילו הלבוש של המטפל.ת הופכים לחלק משגרת החיים.

עוצמת הסיום לפתע מכה בנו ואנו מבינים, שגם הקשר הטיפולי הוא כמו קשרים אחרים בחיינו. כאלה שלא דמיינו את חיינו בלעדיהם, אפילו שיש חוזה, אפילו שאולי בהתחלה כבר ייחלנו לסופו.

וזהו סודו של הריפוי בקשר טיפולי. קשר בין אנשים הוא דבר חיובי, קשר הוא חיים. וכשהוא מסתיים אנחנו עצובים. אנחנו מתאבלים.

אבל בטיפול, בניגוד לפעמים אחרות בחיינו הפרידה היא מודעת ומעובדת. אנחנו לומדים להיפרד. לשהות ביחד ברגע הזה ויכולים להגיד דברים שלא תמיד אנחנו מצליחים להגיד כשנפרדים.

ואז מתבהרת התמונה: הפרידה בטיפול מובנית בו מהרגע הראשון. והיא משמעותית מאוד- הכרחית. אנחנו נפרדים אחרי שעברנו דרך יחד ועצוב לנו, וזה טוב! זה ממש בסדר- זהו הרגש הראוי, כשמשהו טוב מסתיים. אנחנו מתרחקים מהקליניקה ביודענו שעיניים טובות מלוות אותנו לדרכנו ומאחלות לנו את הטוב ביותר.

ואז מתפנה מקום, כי התרחב לנו הלב.

***האמור מתייחס גם למטופל וגם למטפל