מעשה האמנות כמעשה היום יום

בתחילת דרכי כצלמת, צילמתי הרבה אובייקטים וחפצים. אלו היו בעיקר אובייקטים מעוגלים שתפסו את רוב הפריים, במרכז הפריים. די מהר הבנתי שאני רוצה שהם יזוזו. היו לי מחשבות לצלם אותם כסטופ מויישן (רצף של תמונות ושרשורם  כוידאו). מתוך רצון שהאובייקטים מעט יזוזו, כמו נשימה. חשבתי להציג אותם על מסכי וידאו ושהם יהיו מעין אובייקטים חיים. תחילה הצבתי אותם במעין ארגזי אור כחפצים מנצנצים, והשלב הבא היה להציב אותו במסכי וידאו קטנים.

זה לא יצא לפועל מכל מיני סיבות אבל הצורך והמחשבה נותרו בעיינם. כשנסעתי להודו לשהות אמן, לעיר ורנאסי, התחלתי לטייל לאורך הגאטות, כל הזמן הבליחו לעדשה שלי אירועי חיים. הודו מייצרת כל רגע נתון אינספור תרחישים, כי חיים בה כל כלך הרבה אנשים יחד עם בעלי חיים: פרות, כלבים, קופים, חזירים, תיישיים, דבורים, הרבה הרבה אופנועים, ריקשות ומכוניות.בורנאסי, מתנהלים גם טקסים דתיים וריטואלים בכל מיני פינות. חלקם נעשים במקומות המיועדים לכך, כמו מקדשים סגורים או פתוחים ברחובות, אבל לאורך הגאטות בורנאסי, לא מעט מהם מתרחשים על שפת נהר הגנגאס על ידי אנשים פרטיים, עם שחר וזריחה, בין הערביים לקראת שקיעה.

ערב אחד פסענו לטיול לאורך הגאט, זה היה חג מיוחד בחודש נובמבר (חודש הדיוואלי וקצת לפני הבומבה מלה) ופתאום נתקלנו בדמות מפוסלת על רצפת הבטון. הדמות היתה מפוסלת בחימר ובחול וצבועה בלבן ובאדום וכמו החזיקה משהו ביד. הייתי צריכה לברר בקרב הסביבה מה פשר אותה דמות על הרצפה, והבנתי שמדובר בדמות של ילד אחד האלים עם סיפור משלו. חשבתי על אותו אדם מאמין שפיסל אותו ביצירתיות אדירה ועל כך שהוא ייצר אותו מתוך אמונה עמוקה וריטואל מאוד אישי אבל שנהיר לסביבה שלו. פסענו עוד קצת וראינו משפחה שהדליקה עשרות נרות וסידרה אותם בצורת סמל על שפת הנהר לאורך הגאט, מבוגרים, ילדים, סבא וסבתא- שוב כריטואל. מרהיב. הייתי מוקסמת.

למחרת חזרתי לאותה הנקודה: 'הילד אל' מהחול והחימר כבר מזמן לא היה שם וגם הנרות. היו רק סימנים עדינים שמשהו היה מונח שם בעבר. התבאסתי. כל צילום יחוויר לעומת החוויה של לעמוד שם ולהרגיש את העוצמה של האמנות הזו. הגעתי לורנאסי כאמנית שמחפשת תשובות לשאלות בנושא צילום, אמונה, קדושה, חיים ומוות. לקחתי איתי חצובה, כרטיסי זיכרון רבים ותיק לעדשות. צילמתי לא מעט וייצרתי צילומי סטילס זזים כמו שתכננתי. זו היתה אחת החוויות העוצמיתיות ביותר שחוויתי.

על אף החוויה הזו שחוויתי בורנאסי, הדמות של 'הילד אל' מהחימר, והנרות שהמשפחה הניחה, השפיעו עליי מאוד.

אותו 'ילד אל', היה  יצירת אמנות לכל דבר, כזו שאלך לראות בגלריות ובמוזיאונים: פרימיטיבית, אתנית, אותנטית חזקה. כשאני חושבת על טיפול באמנות, על פעולות אמנותיות, על תהליכי יצירה, על האמנות שמרפאה אני לא יכולה שלא לחשוב על העוצמה של הכח שחוותה אותה המשפחה  ויצרה יחד סמל עשוי נרות, שמחזיק בתוכו כל כך הרבה מהחלומות המחשבות והתקוות שלהם. כשאני חושבת על הדמות הזו מהחימר, מה שעולה בי זו הערכה עמוקה ליוצר שיצירת הפסל היתה משמעותית עבורו- הרי למחרת הוא כבר לא היה שם ובוודאי ידע שכך יהיה. לא היה לו צורך להציגו בשום מקום , או למכור או לצלם אותו.

כשחזרתי משם, כבר פחות רציתי שהתמונות סטילס שלי יזוזו. הבנתי שהצורך שלי לתפוס הוויה ולהנציחה פחות משמעותי. פעולות אותנטיות, חזקות הן מעשה האמנות. המצלמה נשארה מייצרת מציאות ומטעינה אותה בקסם- כזה שנשאר.

בטיפול באמנות לא מעט מהמטופלים יכולים במשך מפגש שלם ליצור בחומר. ללוש אותו, ליצור ממנו דימוי, להטיח אותו, ולהחזיר אותו למקומו חזרה. כמו ליצור סליים מדבק, ללוש אותו להוסיף לו חומרים עד שיתקשה, ואז לזרוק אותו לפח. באותה מידה יכולים לצייר ציור לצלם אותו ולבקש לקחת אותו איתם, או אולי לקרוע אותו ולהרכיבו מחדש- גם אפשרות קיימת. בסופו של דבר ההבדל בין טיפול באמנות לבין אמנות הוא התוצר, התהליך ברובו הוא אותו הדבר. צורך נפשי / אמנותי ולא מודע שפוגש חומר שמדוייק לו ומאפשר לו להתהוות החוצה בעולם.

"תנור", 80*80 ס"מ, תצלום צבע, 2006.